סיפור השזיפים

סיפור אמיתי שהיה ממנו אפשר ללמוד הרבה. אצלינו בבית מכנים אותו סיפור השזיפים.

כשהייתי בת 15 הייתי מדריכה בצופים. היו לי  18 חניכות בנות 10. זה הי לא הרבה אחרי שאובחנתי ולא ידעתי לטפל במצבים רבים או להערך להם. את תורת התיכנון וההערכות לא היכרתי בכלל. גם אינטרנט לא היה אז כמו היום ללמוד מאחרים. הכל למדתי מניסיון אישי.דוגמה לניסיוו קשנ ןכואב כזה.
באחד החופשים, התקיים לגדוד בצופים בו הדרכתי מסע. אפילו חבילה סוכריות לא לקחתי כי לא הבנתי מה צריך ומה יכול לקרות.
כבר כתבתי, שלא סיפרתי שיש לי סוכרת, כי רציתי פעילות ולא מסכנות. לא רחמים.
מי שעשה את ההכנה למסע היה ראש הגדוד (יואב גלאנט) ועוד אחרים. נאמר שהמסע יארך כ-5 שעות והארגזים עם ארוחת הצהריים יחכו לנו בסוף המסלול. אני קניתי והכנתי את הארגז עם  הארוחה של הקבוצה שלי שכלל ארוחת צהרים ולקינוח קופסא של שזיפים מבושלים ומסוכרים (מה שקראו פעם מרכיב של קומפוט). לוח הזמנים היה של יציאה לדרך, תחילת הליכה וארוחה. זמן הארוחה התאים לאינסולין שהיה באותה תקופה שהכיל פעילות שיא של ארוחת צהריים. בדיוק בזמן לארוחה שהכתי.

הגיע היום המתאים והתחלנו במסע. הזמנים היו לא מותאמים בכלל. כנראה ששכחו להתאים את הזמנים לילדות בנות 10. הלכנו והלכנו והתעייפנו והתעייפנו. באמצע הדרך כבר היתה לי נפילת סוכר – היפוגליקמיה. התחלתי לאכול את כל הממתקים של החניכות שלי. הייתי המדריכה הגרגרנית. בהמשך הדרך ניגמרו כל הממתקים. מזל שהחניכות אהבו אותי ונתנו לי מה שביקשתי. לא בטוחה שזה לא היה מוזר להן. חלקן אפילו הביאו לי דברים מחברותיהן בקבוצות אחרות שעברנו לידן. הנורא מכל היה שגם החניכות התעייפו. כדי למהר ולהגיע לארגז האוכל משכתי בגופי גם את החניכות במעלה ההר. חישבו עלי בת 15 בהיפו מושכת 18 חניכות בנות 10. חלק אחזו בידיי חלק במכנסיי מאחור, חלק משבו במכנסיים בצדדים וחלק אחזו בחברותיהן אבל אני משכתי את כולן. בנס הגעתי לסוף המסלול בשעה 17:00 לפחות – מה שתוכנן להיות שעה 13:00. ממש הייתי בסכנת חיים כי לא ידעתי לתכנן ולהתארגן כראוי לפעילות שכזאת. הגענו לארגז האוכל והתחלתי לטרוף מכל הבא ליד. מזל שבנות בנות 10 לא אוכלות הרבה. בסיום הארוחה הגעתי לקינוח. פתחתי את קופסת השזיפים שהיו נפלאים וטעימים עד מאד. הדבר הכי טעים שאכלתי. חזרתי הביתה בסוף הטיול ומיד רצתי לסופרמרקט לקנות קופסא של שזיפים כמו שאכלתי שהיו נהדרים וחטעימים מאד מאד. בהנאה רבה התיישבתי לאכול אותם. זה היה פשוט מגעיל ובלתי אכיל. בהיפו זה היה טעים אבל לא באמת. לכן אני תמיד אומרת שמי שלא חווה היפו לא מבין באמת מה זה רעב ותשוקה לאוכל. אין ספק כי הייתי במסע בסכנת חיים ורק בנס סיימתי את המסלול.  חשבו על החניכות שסיפרו בביית על אכלנית הממתקים שלהן
אחרי שסיפרתי את הסיפור לבן זוגי והוא רואה אותי נהנת ממשהו הוא מקפיד לשאול אם זה לא סיפור השזיפים.