שמעתי לאחרונה ראיון של יהודית כץ עם נעמה קמינר מבורך על קנאה. מאד נהנתי ממספר נקודות חשובות וכמובן השלכתי זאת לסוכרת.
אתחיל בהסבר הכללי על קנאה ואעבור להשלחות של זה עלינו.
ראשית חשוב להבין כי קנאה זה רגש בריא ונורמלי. זאת עובדה. אי אפשר להימנע ממנה.
הבנה בקנאה עוזרת לעבוד איתה ולתקן אותה. אך לא לברוח ממנה. בריחה מקנאה לא מקדמת
חשוב להבין כי כולנו מקנאים. . אך רובינו לא מודים בכך. אבל כמו שנאמר, זה רגש בריא ונורמלי.
קנאה תמיד באה עם רגשות אחרים:
עם עצב עם פחד עם כעס (לכעוס על עצמי שאני לא יכולה להגיע לשם).
קנאה זה רגש רעב. צריך להאכיל אותו כל הזמן: תמונות, מחקרים, מידע, פרטים עסיסיים ועוד.
חשוב להזכיר לעצמך לראות את התמונה המלאה (לא רק את היפה והטוב): גם למצליחים יש רגעים של כישלון וחוסר הצלחה. לא הכל תמיד טוב ויפה.
תמיד יש גם זמנים או מצבים לא נחמדים ולא נעימים בכלל.
אם רוצים להגיע למצב מסויים ומרגישים לא טוב עם זה, יש שיטה אחת ידועה:
Fake it until you make it – יש לזייף את ההרגשה עד שתהפוך למציאות.
בלי קשר לקנאה ועם קשר לקנאה מחלקים את העולם לשלש קבוצות:
- אלו השווים לנו
- אלו הטובים מאיתנו
- ואלו הפחות טובים מאיתנו
אנחנו נוטים לקנא בשווים לנו.
לדוגמה: לא נקנא בברד פיט אלא בשכן שרוצה ועושה הכל כגי להראות ברד פיט
קנאה היא הערצה של השגים של מישהו אחר.
התבוננות: פנימה. לחקור את עצמי במה אני מקנאה. למה אני מקנאה
אם מרגישים שהקינאה לא מקדמת אותנו בהתמודדות, מתחילה ההודאה והטיפול בדבר.
לפעמים צריך להתרחק ממי שמקנאים בו. להצהיר ולשים על השולחן. "אני מקנא בך ואני חייבת להתרחק".
עכשיו נעבור לקשר לסוכרת. בטוחה שיש דברים שיפגעו בי אך הם חייבים להאמר.
אף אחר לא מקנא בסוכרת אלא באנשים שמתמודדים בסוכרת ומצליחים. לכן חשוב להבין על דרכי ההתמודדות.
וכמו שנאמר אנחנו מקנאים באלא ששוים לנו.
כלומר, לא נקנא בד"ר ברנשטיין אבי שיטת דל פחמימות העולמית אלא במצליחים או מובילים של השיטה פה בארץ.
חשוב להבין שאותה דרך אינה מתאימה לכולם. גם אם שמעת חוויות טובות על דרך מסויימת היא לא מתאימה ולא מצליחה לכולם. בד"כ אנשים מאשימים את עצמם על כי זה לא הצליח להם, אבל זאת אינה אשמתם. פשוט לכל אחד יש אופי אחר ודרך חיים אחרת.
פעם כשהייתה לי תנגודת אינסולין מאד חזקה והסתובבתי כל הזמן עם רמות סוכר של 300-350 החלטתי לנסות את השיטה "דל פחמימות". אומנם הרמות ירדו ל-250-200 אך עדין מבחינתי זה לא היה סביר.
את השיטה ניסיצי שבועיים שלמים.
מהבנתי את נושא הסוכרת הבנתי כי מאחר ולא אכלתי כמעט פחמימות נחסכה תנגודת האינסולין של האינסולין המהיר (בולוס) שלקחתי עבור פחמימות שאכלתי אבל גם לאינסולין ארוך הטווח (בזאלי) הייתה תנגודת אינסולין ולכן הערכים עדין היו גבוהים. פחות אבל גבוהים. כששוחחתי עם אנשים שעושים את השיטה בהצלחה, הם חזרו והיסבירו לי שבוודאות עשיתי משהו לא בסדר ושאני מסכנת את חיי.
לכן ניסיתי גם טבעונות (הפעם בהשפעת בן משפחה טבעוני). האיזון חזר כבר למחרת ולי זה היה משמעותי ביותר.
זה לא היה יותר קשה מדל פחמימות ואולי אפילו יותר קל. כפי שאמרתי זה מאד תלוי באופי ובמנהגים. היה לי יותר קל לוותר על מוצרי חלב, בשר ובייצים מאשר על פחמימות. יתרה מזאת, אפילו שאכלתי יותר פחמימות צרכתי הרבה פחות אינסולין
שוב, אנו רואים כאן שזה מאד אישי.
מאז השתתפי בהרבה קבוצות בפייסבוק וראיתי גם שם וגם שמעתי אצל לקוחות שהשיטה לא התאימה להם או שהם אכלו בערך "דל פחמימות": עם עדשים או בטטה או שעועית ועוד.
ושוב לנושא הקנאה: אי אפשר לקנא שמישהו מצליח בשיטה מסויימת. עליך למצוא את הדרך שהכי מתאימה לך, לחבריך ולסדר יומך. היכן אתם מבלים? מה אתם עושים ועוד.
אין ספק שלפעמים צריך לזייף הנאה משיטה או דרך מסויימת עד שמצליחים. אבל לא זמן רב מידי. אני חושבת שמאחר והתזונה באה לידי ביטוי כל יום , חודש של זיוף בהחלט מספיק. אם לא מרגישים הנאה סימן שצריך לנסות משהו אחר.
מקבלת את ההגדרה שקנאה זה רגש רעב. בעיקר אלו שלא מצליחים ומקנאים באחרים שכן מצליחים קוראים הרבה מחקרים, הרבה ספרים, מסתכלים על הרבה גרפים ועוד. שוב, התנהגות כזאת לא תקדם אותך להצלחה. רק מציאת דרך המתאיטמה לך.
אם ליווי של אדם נוסף מקדמת אותך זה מצוין אם זה גורם לך תחושות קשות, כדאי לנסות למצוא מלווה אחר בדרך הלא פשוטה בכלל. דרך שהיא ללא ספק קשה.
Fake it until you make it – אם לא מרגישים טוב במצב מסויים למרות שהתוצאות טובות והרופא/ה מרוצה, יש לזייף את ההרגשה עד שתהפוך למציאות.
אם אחרי חודשים זה לא מצליח כנראה שצריך לנסות משהו אחר.