סוכרת ודיסנילנד

לפמי שנים כשילדי היו קטנים/נערים התגוררנו באמריקה מספר שנים.
כשהורי הגיעו לביקור נסענו כולנו לחופשה לדיסנילנד. גילאים: 3, 9, 12, 40, 70, 75

כולנו נהנו מאד. מאד מאד.

לא כולם היו בכל המתקנים ולא נהננו מאותם הדברים   אך כולם הוקסמנו מהחופשה. גם החויה של הביחד וגם הקסם של דיסנילנד.
כל אחד נהנה בהתאם לסיגנונו.

הלימוד המשמעותי  לבוגרים היה: 

"לשים לב לפרטים הקטנים. לא לחפש רק את התמונה הגדולה".

אני זוכרת שבגלל תקלה באחר המתקנים, ילדי הוצאו אל מאחורי המתקן להורדה. הם גילו שם עולם אחר לחלוטין: אפור, מלוכלך, מלא עובדים ללא תלבושות חלקם קודרים ועוד. כמובן בלי המוסיקה והציבעוניות הנלווית לכל דבר בחוץ. זה היה ברור שחשוב שבחוץ היכן שקהל האורחים, בולם ירגישו בפנטזיה. 

ביקרה אצלי קרובת משפחה וגם איתה נסענו לשם.
היא ספרה ששמעה על המקום כל כך הרבה סיפורים שבטח היא כבר תתאכזב.
אבל היא לא. היא ציינה שזה היה כל כך מושלם עד לפרטים הקטנים שאי אפשר היה להתאכזב.

מהטיול עם הורי למדנו כי דיסנילנד מתאים גם לילדים וגם למבוגרים. לכל הגילאים. כולם נהנים.
כל אחד נהנה ממה שמתאים לו

כמו שאמר וולט דיסני:

"כל חלומותנו ניתנים להגשמה  אם רק יהיה לנו האומץ  לשאוף אליהם בהתמדה."

וכמובן לעולם הסוכרת:
נכון שאנחנו מחפשים את חותמת ה-HbA1c אך יש לזכור שזה ממוצע בלבד.
הפרטים הקטנים חשובים:
אכילה יומיומית
פעילות גופנית מסודרת
טיפול תרופתי מסודר
וכמובן הרבה הרבה רוגע.

כמו שאומרים : הסוכרת משולה לשולחן של ארבע רגליים: אכילה, פעילות גופנית, טיפול תרופתי ורוגע.
אם אחת הרגליים תישבר, השולחן יפול.

בעולם הסוכרת יש לחשוב על הפרטים הקטנים של כל אחת מהרגליים.
איך לעשות הכל יפה וגם נעים. 
גם לסוכרתי וגם לסובבים אותו