מרי פופינס – יוצאים לטיול בארץ הציורים

אלו בדיוק חיים עם סוכרת

הם אינם פשוטים בכלל ויש בהם הרבה מכשולים כמו נהרות שצריך לחצות אך כאן הדמיון יכול מאד לעזור ולסייע.
לא להתעלם ולהכחיש דברים.
כמובן לבדוק, לאכול נכון ולתכנן.
אבל לעשות את הדרך צבעונית יותר ונעימה יותר.
כמובן אפשר לפזם הרבה, לשיר להעזר בבלונים, חיות מחמד ועוד

אם לדוגמא רמת הסוכר גבוהה או ה-HbA1C גבוהה מהמצופה, לא לבכות ולא להתאבל.
להזכר בדברים הטובים שעשינו לפני הבדיקה או בתקופה לפני הבדיקה.

אחרי הכל, לא תמיד מצליחים ויש גם זמנים קשים ומכשולים. אבל צריך לדמיין שהכל נהדר. הדמיון מאד עוזר.
והחשוב מכל שבקרובים וההורים יכולים להשתתף במשחק הזה.

ללמוד מבעיות ומכשולים ולהסיק מסקנות אבל לא להתאבל עליהם. להמשיך הלאה.

בדיוק כמו שהדוד אומר למקס בברט "שנה קסומה". גם כשמפסידים צריך לרקוד. כי מהפסדים לומדים יותר מניצחונות.
צריך רק לא להפוך את ההפסדים לדבר קבוע. כזה שקורה כל הזמן.

בדיוק כמו התרופה שמרי פופינס נותנת לילדים. בטעם האהוב ובצבע האהוב.

אני זוכרת שפעם ליוויתי סוכרתית שבעברה היתה חברת קיבוץ ואמה הייתה האחות של הקיבוץ.
למה זה חשוב לציין: כי היא התייחסה לבתה הסוכרתית כמו לחבר קיבוץ מבוגר שלא עושה מספיק לרמות טובות (אם אפשר) – מבחינתה זה לא שינה.

פעם אחת קרה שרמת הסוכר שהיא בדקה הייתה מעל 200. מאותה בדיקה הרמה לא ירדה כשבוע מתחת ל-250.
כשניפגשנו היא שאלה "מה את עושה כשהרמה שלך כזו גבוהה?" עניתי שאני מתקנת וממשיכה כרגיל.
היא הופתעה וספרה שאמה תמיד הייתה הופכת להיסטרית עם תוצאה כזאת. לזה היא התרגלה.
מאותה פגישה הרמות ירדו ל-100+.

נכון רמה כזו גבוהה אינה טובה אבל אין סיבה להפוך להיסטרים ומסכנים בגלל. החיים ממשיכים.