כמה טבעי ונורמלי לשתף ילדים בסוכרת

תמיד לימדתי את בנותי שאם הן לא תתמוכנה בי ותעזורנה לי, הדבר יפגע בי אך גם בהן כי הן תצטרכנה לטפל בי ולא להנות איתי ומתרומתי לחייהן.
סיפורים שממחישים את הטיפול שלי בנושא ואת הבנתן בעיניין:

סיפור הענבים: בנותי ובעלי אוהבים ענבים. שנים היו בבית ענבים. יום אחד שמתי לב שהכנת קפה עולה בהרבה ענבים. למה? כ-5 ענבים אני אוכלת בהוצאת החלב וכ-5 ענבים אני אוכלת בהחזרת החלב. כשהבנתי את זה היה אסור להכניס ענבים הבייתה. זה הרי פוגע באיזון ובבריאותי. הסברתי את זה וזה היה ברור לכולם.
בעיקר שבמשק אצל הורי בעלי, הייתה גפן שהניבה ענבים נהדרים אך לא הרשתי להביא ענבים הבייתה. אפשר לאכול אותם רק שם.
מדגישה כי לא אסרתי על בנותי לאכול ענבים, אבל לא להכניסם הביתה. שנים לא היו בבית ענבים. כשהרגשתי שאני מתחזקת, הכנסתי ביום שישי אשכול ענבים והודעתי לבנותי שמה שישאר עד אחה"צ יזרק לפח. כשהרגשתי שאני יותר חזקה שבתי לקנות ענבים הבייתה. כולם יודעים ומבינים כי העיקר זה התחושה של כולם והגמישות.

סיפור הגבינות: יום אחד אחת מבנותי רצתה לקנות גבינות שהיא אוהבת. נתתי לה את כרטיס האשראי שלי והיא ערכה קניה גדולה של כל מיני גבינות שמנות שהיא אוהבת. כשראיתי את הגבינות הזדעזתי. כיצד גבינות כאלו נכנסו למקרר שלי. בתי שאלה אם זה מגרה אותי. השבתי בשלילה ואז היא התחילה להתווכח על זכותה ורצונה. כלומר, ראשית דואגים לסוכרת ולבריאותי. אם זה מגרה אותי ומפריע לי זה לא טוב ואין ויכוח. זה הרי גם יפגע גם בהם. אם זה לא מגרה אותי, אפשר להתווכח.

אוכל סיני: מהר מאד למדתי, שאוכל סיני לא עושה לי טוב ולא רק במיידי. אפילו אם אני אוכלת רק ירקות מוקפצים הגלוקוז קופץ הרבה שעות. הסבירו לי שאחד התבלינים הסיניים גורם ללבלב לייצר גלוקוז במשך הרבה שעות. לכן, לימדתי את בנותי, שאני לא יכולה לאכול אוכל סיני. הן יכולות לאכול אוכל סיני אבל לא בבית. כשגדלו אפילו נתתי להן את כרטיס האשראי שלי שילכו למסעדה סינית ויהנו. אפשרתי להן להנות מאוכל סיני בכל צורה שהיא, אבל לא בבית. לכן, כשחושבים לאיזו מסעדה ללכת לבלות, אוכל סיני לא מועלה כאפשרות כזו. אסייתי כן, אבל סיני לא.

סיפור הצ'יפס
רוצה לספר עוד סיפור שמתאים לכולם. חשוב להבין אותו. מכירה שני ילדים שבבית או בחוץ, היה אסור היה להם להחזיק או לאכול צ'יפס, קולה וקטשופ.
יום אחד היתה במשפחה חגיגת בר מצווה והם הלכו לחגיגה עם הדודה שלהם. הם הלכו למזנון של הילדים שהיה בו מבחר גדול כולל קינוחים רבים ומפתים. כל אחד מהם חזר מהמזנון עם צלחת גדולה של צ'יפס, כוס קטשופ וכוס גדולה של קולה. מפה אפשר ללמוד שאסור לאסור דברים ולא לפעול בצורה קיצונית. צריך להרשות להם במידה. אם הם ירצו, הם כבר ימצאו איך לעשות זאת.
זה בדיוק הפוך מסיפור הענבים או האוכל הסיני שסיפרתי. מותר אבל לא בבית.

חשוב מאד לילדים של סוכרתיים להבין מה עובר על ההוריים. ללמוד כל מיני שיטות לעזור להם ולדעת ממה להישמר.
לראות מהדוגמאות שלי על בנותי איך נכון להשתלב איתם בחייהם. שלא ישארו או ירגישו לבד.